יש בדרך כלל ארבע שיטות עיבוד לצינורות מרותכים בטיטניום:
צינור טיטניום לחוץ ומרותך
בהשוואה לסוג ה"שרימפס" הרב-תפר, לצינור טיטניום זה יש פחות ריתוכים, אך תהליך הלחיצה מסובך יותר, דורש מספר רב של תבניות, צורך יותר חומרים ותהליכים. הריתוכים ישפיעו גם על עמידות בפני קורוזיה והמראה אינו אידיאלי.

צינור טיטניום רב-(המכונה בדרך כלל "שרימפס מותניים")
טכנולוגיית העיבוד שלו מסובכת. זה בדרך כלל נחתך למספר חלקים אלכסוניים ומרותכים יחד, או שהצלחת מורחבת למספר חלקים ולאחר מכן מגולגלת ומרותכת. בשיטה זו יש הרבה גרוטאות ומספר רב של ריתוכים. הריתוך יפחית מאוד את עמידות בפני קורוזיה, קל לדלוף, והמראה גרוע. המשטח הפנימי הוא משטח מקופל, מה שמגביר את התנגדות ההולכה של הצינור ומגביר את קורוזיית השחיקה בגב, ובכך מקצר את חיי השירות.

צינור מרותך טיטניום חתום
נראה שהמראה של צינור טיטניום זה אינו שונה מצינור הטיטניום הנדחף, אך טכנולוגיית העיבוד היא להחתים את הצינור ריק במת ההטבעה על האגרוף. במהלך תהליך היצירה, החלק האחורי של צינור הטיטניום נמשך ונאלץ להיות דק יותר. דופן הצינור הפנימי דחוס ומעובה, וכתוצאה מכך עובי דופן לא אחיד או קמטים. בנוסף, החלק האחורי של צינור הטיטניום נתון לשחיקה וקורוזיה במהלך השימוש. מכיוון שהקיר האחורי דק ונוטה לנזק בטרם עת, החיים הכוללים של הצינור מצטמצמים מאוד.

צינור טיטניום יצוק
למרות שמדובר בצינור טיטניום חלק, עובי הדופן (לפחות 5 מ"מ) אינו תואם את עובי דופן הצינור (2 מ"מ~4 מ"מ), מה שמגביר את התנגדות ההולכה וגימור פני השטח גרוע. חשוב מכך, ישנם מספר רב של פגמים כגון נקבוביות הנגרמים על ידי ייצור בפנים, אשר משפיעים ברצינות על עמידות בפני קורוזיה ועל החיים.








